מאז שאני ילדה, אני כותבת למגירה שירים, סיפורים ואפילו מחזה (לא-גמור) אחד. העדות המוקדמת ביותר שמצאתי לכתיבת יומן (באנגלית: Journal) היא בכיתה ג' (ולא הפסקתי מאז), אבל זכורים לי יומנים קדומים יותר שהלכו לאיבוד עם השנים. ככל שבגרתי, הכתיבה הפכה להיות אחד מהאספקטים החשובים של חיי. היא מאפשרת לי לבטא את עצמי באופן אחר מציור. היא מאפשרת למחשבות שלי להיות נהירות יותר, היא מפשטת עבורי מחשבות מורכבות ובעיקר מאפשרת לי לתעד הלך-רוח ובכך משמרת את התמצית של כל תקופה שאני עוברת בחיי. עם השנים, יצא לי לכתוב בכל מיני מקומות מוזרים (תוך כדי הליכה, בהמתנה בתור בקופת-חולים וכו') ועל חומרים שונים (על מפיות בבית-קפה, על קבלות ישנות שמצאתי בתיק וכו') אבל הכי אהבתי לכתוב על מחברת חומה פשוטה, כאשר אני על האוטובוס בדרכי לאיפשהו. מאז שיש לי אוטו, זה כמעט ולא קורה יותר. ועם זאת, אני ממשיכה לכתוב: בבית, במהלך יום סידורים בחוץ, וגם פה- בבלוג. אני עדיין שומרת אמונים למחברות החומות הפשוטות ומנסה לכתוב כמעט בכל יום. מכל הדברים היצירתיים שאני עושה, כתיבה היתה ונותרה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם כולו.
לפני כמה חודשים, לקחתי מבית הוריי אל דירתי ברמת-גן, את כל המחברות והיומנים שאי-פעם כתבתי, אשר היו מאוכסנים עמוק בבוידעם במשך כמה שנים טובות. היום הם מאוכסנים בחדר-האהוב-עליי (חדר-הארונות המאולתר שלי) בקופסאות על גבי קופסאות. אתמול, בעת שיטוט זריז בעזריאלי, מצאתי כמה מחברות חדשות ומדהימות:
