Skylar Grey- Don't Look Down Album Review

למי שאינו מכיר עדיין, יש לי מגזין מוזיקה בשם "גחליליות", אותו אני עורכת מאז אוקטובר 2007. התחלתי לכתוב במגזין כשהייתי בת 22. הצורך לכתוב על מוזיקה נבע ישירות מהמחקר שהתחלתי שש שנים קודם לכן, כאשר התחלתי לחפש זמרות-יוצרות מרחבי העולם. הייתי מעבירה שעות על גבי שעות בחנויות מוזיקה, מחפשת בין המדפים מישהי לא-מוכרת, עם עדיפות ברורה לזמרות עם קול מלאכי וגיטרה אקוסטית ביד. עם השנים (וככל שהחיפוש שלי התרחב וחצה גבולות ואוקיינוסים), הטעם התעשר ומצאתי את עצמי נהנית גם מסגנונות מוזיקה אחרים. לא עוד פולק-רוק עדין ורך, אלא גם מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, רוק ומטאל (כן! כן! מטאל!). הכלל שלי היה פשוט: שזו תהיה אישה, שהיא תכתוב בעצמה את השירים, ועדיף שתדע לנגן בכלי אחד או שניים (אבל לא הייתי קטנונית. היו כאלה שנכנסו לרשימה שלי ולא ניגנו אבל שרו מדהים.) השנים עברו, הרשימה הלכה והתארכה (היום היא עומדת על 1,700 זמרות יוצרות), והרצון שלי לחלוק את הידע שצברתי הלך והתגבר בתוכי, עד שהחלטתי להתחיל לכתוב. את הגליונות נהגתי להדפיס עצמאית והעברתי בין חברים ומכרים שידעתי כמה הם אוהבים ומתעניינים במוזיקה. "בשיא ההצלחה" הרגשתי שאני ממתגת את עצמי כמומחית לזמרות-יוצרות, ובכל פעם שפנו אליי בבקשה שאכיר להם מוזיקה של זמרת-יוצרת חדשה ולא ידועה, הרגשתי תחושה (מטופשת מעט, אני מודה) של שליחות. מיותר לציין כמה התרגשתי לגלות כשזמרות לא-מוכרות הפכו למוכרות (אדל, דאפי, איימי וויינהאוס ואחרות). זה לא קרה הרבה, אבל כשזה קרה, זה בהחלט היה מרגש. עד היום אני קופצת מהתלהבות כששמים את Walk This World של הת'ר נובה ברדיו, לא משנה שעברו 19 שנה (ותשעה אלבומים נוספים) מאז האלבום שממנו הוא לקוח, Oyster. ככה זה עם זמרות-יוצרות. הן נכנסות אלייך לנשמה, בקול שלהן, בטקסטים הכנים, בשירה המרגשת.  
לאחרונה החלטתי שהגיע הזמן לפרסם את המגזין גם באינטרנט. מבחינתי זו היתה החלטה אמיצה, אחרי שנים שחשיפה נתפשה בעיניי כאיום שצריך להתגונן ממנו. אבל האהבה למוזיקה לא פחתה והרצון לכתוב עליה נותר מוחשי וקיים. את הגליון האינטרנטי הראשון של מגזין "גחליליות" המחודש אני אפרסם לקראת אוקטובר, אבל עד אז, אני לא יכולה להתאפק והנה אני מגישה בפניכם את הסקירה שלי לאלבום החדש של סקיילר גריי, "Don't Look Down", שיצא בחודש שעבר.


את סקיילר גריי (Skylar Grey) הכרתי ב- 2006, כשעוד קראו לה הולי ברוק הפרמן. כהולי ברוק, היא הוציאה אלבום אחד, אלבום בכורה מצוין בשם Like Blood Like Honey, שנחרש אצלי במערכת במשך שנים ארוכות, לעתים לתקופות של חודשים שלמים. היא היתה אז נערה בת 20 ואני הייתי בת 21, ובגלל הסמיכות בגיל, מצאתי את עצמי מזדהה איתה ועם השירים שלה די במהירות. בדרך-כלל לוקח לאלבום, במיוחד לאלבום בכורה, "להתבשל" אצלי באוסף עד שאני יכולה להתחיל לעכל אותו, אבל במקרה שלה התאהבתי מהר וחזק. היא היתה אז אדמונית מתוקה וביישנית, ששרה בקול מלאכי מאין כמותו, והמלודיות הנוגות שכתבה, בשילוב עם הפקה מופלאה ושמיימית, היוו מבחינתי את "השילוש הקדוש" במוזיקה. הטקסטים שלה היו עמוקים ומלאי הרהורים ומחשבות עמוקות על החיים, עומקים כאלו שאתה לא מצפה שלנערה צעירה בת 20 יהיו באמתחתה. עד היום אני חושבת שהיא אחת הכותבות הטובות במוזיקה, ובמוזיקה הנשית בפרט, ואני מחשיבה אותה בנשימה אחת עם פיונה אפל וטורי איימוס האגדיות, שהטקסטים שלהן ידועים ככאלה הניתנים לקריאה בנפרד, כפואמות מורכבות על החיים.

האלבום זכה למידה של הכרה ולהצלחה יחסית, מה שהוביל את הולי לחבור יחד עם אמנים אחרים, כמו ההרכב Fort Minor של מייק שינודה (חבר בהרכב (Linkin Park בשיר המקסים Where'd You Go ,תוך האלבום The Rising Tied.

ואז היא נעלמה. חיפשתי אחריה ברשת ולא מצאתי שום עקבות, סימן חיים, משהו שיגיד שהיא חיה, נושמת, יוצרת. מדי פעם נזכרתי באדמונית עם הקעקוע הגדול (קעקוע עצום-מימדים של ינשוף, שמתחיל בגב ומגיע עד לכלוב הצלעות השמאלי שלה), אבל בסופו של דבר עברתי הלאה לזמרות-יוצרות אחרות והיא קצת נשכחה מאחור. 
מעבר חד ל- 2011: קצת אחרי חתונתי, אני ובעלי הטרי יושבים ובוחרים שירים לסרט החתונה שלנו. בין האופציות הנזרקות לחלל האוויר: I'm Coming Home של P Diddy וההרכב שלו .Dirty Money בתחילת השיר נשמע קולה של זמרת עם קול נקי וזך, ואני עוצרת את השיר וצועקת- זאת הולי! מצאתי אותה! בעלי, שיחיה, חושב שהשתגעתי ומפעיל את השיר בחזרה. אבל אני כבר לא שם 'איתו'- נעלמתי לי אל מעמקי הרשת, מחפשת בקדחנות אחר הזמרת ששרה את השורות הראשונות בשיר. מה גדולה אכזבתי כשאני רואה שם אחר. 'מי זו סקיילר גריי?' אני מהרהרת ביני לבין עצמי, כעוסה על זה שבפעם הראשונה בחיי השמיעה המוזיקלית שלי מאכזבת אותי. 'יש להן את אותו הקול!', אני מנסה להסביר לבעלי, שלא מבין מי אני ומה עשיתי עם אשתו.

במשך ימים הסתובבתי עם התחושה שפישלתי בענק. אני, שעושה מעצמי כזו מומחית בזמרות, טועה בזיהוי של זמרת! או! הבושה!... אחרי כמה ימים התחלתי לברר מי זו הסקיילר גריי הזו, ולתדהמתי גיליתי שזו הולי ברוק, בגרסה חדשה ומשופרת שלה. התחלתי לקרוא בלוגים, פורומים, אתרים וכל מה שיכולתי למצוא על גריי, מודה על כל פיסת מידע שאני מוצאת על השנים האבודות שבה לא היתה פעילה. מסתבר שסקיילר, באותו העת הולי, הסתכסכה עם חברת ההקלטות שלה היתה מחוייבת בחוזה מאז אלבום הבכורה, ובמשך שנים לא יכלה להוציא שירים באופן רשמי תחת השם שלה. היא נכנסה לדיכאון, ברחה אל יערות אורגון והתגוררה בבקתה מבודדת, שם הקימה אולפן הקלטות ביתי ומאולתר, בו החלה לכתוב שירים כסקיילר גריי. את החלפת השם (אקט שהוביל להרמת גבות בקרב התעשייה והמעריצים כאחד) היא הסבירה כצעד שנובע ממניעים אישיים ולא כאקט קידומי-שיווקי שנועד להניף את הקריירה המחודשת שלה. "השם מייצג בעיניי את הלא-נודע בחיים. אנשים נוטים לפחד מהלא-נודע, אבל אני מרגישה ההפך; אני שוקעת לתוכו כי אני מרגישה ששם כל האופציות נפתחות בפניי..." , אמרה פעם בראיון. 
במהלך התקופה שחיה בבקתה ביער, היא עדיין לא היתה מוכרת וחיה בבידוד ובעוני מסוים, עליהם היא כותבת באלבום החדש (ומיד נגיע גם לזה). בעודה בבקתה, היא החלה להתכתב עם Alex Da Kid , מפיק אשר אחראי בין היתר על הפקת השיר המצוין Airplanes של B.O.B יחד עם היילי וויליאמס. ההתכתבות הובילה את סקיילר לכתוב את השיר Love The Way You Lie , שיר אשר הוביל למפנה הגדול של הקריירה שלה.

אלכס דה קיד אהב את השיר ויצר קשר עם ,Eminem אשר תרם לשיר את כשרון הכתיבה הבלתי-מעורער ויכולות הראפ המרשימות שלו (לא מתביישת להודות שאני נמנית בין מעריציו). אמינם נתן לריהאנה (הבינונית לטעמי), בשל הפרסום וההצלחה שלה (ורבות דובר על-כך ברחבי הרשת) להוביל את השיר כזמרת הראשית והשיר החל להתנגן בתחנות הרדיו במהלך חודש אוגוסט 2010. מהרגע שיצא, הפך השיר להצלחה פנומנלית, וזיכה את סקיילר, ככותבת השיר, במועמדות לפרס השיר הטוב של השנה בטקס הגראמי של 2011. טקס הגראמי, בו הופיעה עם אמינם, ד"ר דרה, ריהאנה ואדם לווין בפסנתר (Love The Way You Lie/ I Need a Doctor) היווה נקודת מפנה נוספת של סקיילר. לדעת רבים (ואני אחת מהם) גריי 'לקחה את הפוקוס' מריהאנה (אשר נתנה הופעה בינונית לחלוטין, מלווה בזיופים ואי-התאמות מוזיקליות רבות) וסומנה, מן אותו הרגע, כ'הבטחה הגדולה במוזיקה'. סקיילר עצמה דיברה בהזדמנויות רבות על חשיבות ההופעה בגראמי והשפעתה על הקריירה שלה. 

אין עוררין על כך שכתיבת השירLove The Way You Lie  (אשר אותו הקליטה סקיילר בעצמה, בגרסה שהיא בעיניי הרבה יותר מרגשת מהגרסה של אמינם עם ריהאנה), סללה לסקיילר גריי את הדרך לשיתופי פעולה מוצלחים עם אמנים רבים ומגוונים, מהיפ-הופ ועד מוזיקה אלקטרונית. שיתוף הפעולה המגוון שלה 'שם אותה על המפה' הן ככותבת רצינית והן כמבצעת איכותית בעלת מנעד קולי רחב, ולא בכדי; הקול הנקי שלה מאוד מזוהה עמה, אך היא למעשה יכולה לשיר במגוון של סגנונות (ועל-כך אתייחס מיד, בסקירת האלבום Don't Look Down). בין שיתופי הפעולה שלה ניתן למצוא את ד"ר דרה ואמינם ב-; I Need A Doctor את Lupe Piasco בשיר המרגש-עד-דמעות Words I Never Said ; את Kaskade בשתי הגירסאות שלו לשיר Room For Happiness (שתיהן מצוינות- חפשו  Ice/ Fire) ועוד. בכל השירים הללו היא נטלה חלק פעיל בכתיבה ולרוב שרה את הקטעים שהיא כותבת. בתחום הכתיבה וההלחנה, היא כתבה לאמנים אחרים, כמו CeLo Green , את השיר Only You והיד עוד נטויה.


אין שוני יותר גדול ומובהק מהשוני בתדמית שעברה הולי ברוק מאז הפיכתה לסקיילר גריי. בניגוד למדונה, שהחליפה עשרות סגנונות במראה שלה במהלך השנים כחלק מהרצון לחדש ולגוון, התפנית הדרמטית שעשתה הולי ברוק בהפיכתה מ'הולי' ל'סקיילר' הוא אינו בגדר ניסיון לחדש, אלא מטאמורפוזה של ממש. ב-2011, כשראיתי אותה לראשונה כסקיילר גריי (בקליפ המדהים ל- Invisible) לא זיהיתי אותה. השיער האדמוני התחלף לשחור, הגוף הפך לכחוש, האיפור העדין התחלף באיפור עיניים כבד ומעושן- מי שזו לא תהיה, היא לא היתה הולי אותה זכרתי בבירור מהקליפ של Where'd You Go (ראו למעלה, סרטון ראשון). הקליפ הזה היווה מבחינתי את הפתיח להכרת סקיילר גריי. 

מראה ה- Emo, שמאוד מאפיין אותה בקליפ הזה, 'שרד' יחסית הרבה זמן ונראה בעוד קליפים שלה מאותה התקופה (Room For Happiness, I Need a Doctor, Dance Without You). בסרטון על 'מאחורי הקלעים' של הקליפ ל- Invisible, היא מדברת על כך שסקיילר, בניגוד להולי, לוקחת את החולשות וחוסר-הבטחון שלה ומחצינה אותם, מתוך רצון להגיע לעוצמה ולצבור ביטחון. תהליך מורכב זה, שהוא מהפנט בעיניי, הוא אסופה של תובנות אליהן הגיעה סקיילר בשנים בהן שהתה בבקתה המבודדת, ואלו מתוארות בדרכים שונות בדיסק השני שלה. בקליפ ל- Dance Without You היא עוסקת בדיוק בתהליך הזה ומבחינה זו, מדובר בעדות למטאמורפוזה המדוברת.
בקליפ רואים אותה כהולי, בחורה אדמונית, ביישנית ומסוגרת, ומתוכה צומחת סקיילר, אישיות בועטת ומוחצנת, כזו שיודעת מה היא רוצה ואיך להשיג את זה. בסרטון על 'מאחורי הקלעים' של הקליפ, מדברת סקיילר על הקונספט שעומד מאחורי הקליפ ועל הדיאלוג שמתקיים במהלכו בינה, סקיילר גריי, ובין הולי ברוק, 'השם שאיתו נולדתי', לדבריה. "כהולי, הייתי האויבת הכי גדולה של עצמי," היא מספרת, "כל הזמן משכתי את עצמי אחורה ומנעתי מעצמי להתפתח, עד שהדמות הזו (סקיילר) פשוט התפוצצה מתוך עצמי." הקליפ מסתיים בעימות של סקיילר ('הישות החזקה יותר') עם הולי, עימות אשר נגמר עם מותה של הולי. בסוף הסרטון (מופיע במלואו למטה), אפשר לשמוע את סקיילר מתוודה ואומרת: "זה מרגיש טוב להוציא את כל האגרסיביות הזו החוצה, היא נבנתה בתוכי כל-כך הרבה זמן, וטוב להוציא את האנרגיה הזו החוצה... מדובר באנרגיה אמיתית כלפי הולי ברוק..."
נושא המוות הוא נושא מעניין כשלעצמו וגם אליו היא מתייחסת בשיריה ואף נותנת לו יחס מיוחד, בעיקר בבלדות השקטות (כמו למשל ב- Words I Never Said). הקליפ הבא לאחר Dance Without You יהיה הקליפ השנוי-במחלוקת שלה עם אמינם, C'Mon Let Me Ride, אשר הרשת געשה ורעשה לגביו, בעיניי בצורה לא פרופורציונלית.
בקליפ רואים את סקיילר בעיירת- קראוונים (Trailer Park) אמריקאית, נידחת וטיפוסית, עם דמויות לא-שגרתיות וטיפוסים מפוקפקים. סקיילר לבושה בשלושה אאוטפיטים שונים: האחד, מכנסיים קצרצרים בדוגמה צבאית, להם היא ציוותה וסט קטנטן, ללא שרוולים, בצבע כתום ; אאוטפיט שני, רואים אותה במכנסי ג'ינס רפויים וגדולים, מעליהם היא לובשת חולצת פלנל ארוכה בצבעים סגול וכחול, ומתחת לחולצה מבצבצת חזיית-ספורט שחורה; האאופיט השלישי, היא לובשת ווסט מג'ינס ללא שרוולים ומכנסי צבא גדולים. הקליפ נוצר מנקודת מבט צינית מאוד על החברה האמריקאית, על הרדיפה אחרי יופי, כסף ומעמד, והוא לא התקבל בעין יפה אצל אנשים מסוימים, בעיקר בקרב המעריצים הוותיקים של הולי ברוק. מכיוון שקלטתי את המסר של הקליפ, הוא משעשע אותי בכל פעם מחדש ואני לא לוקחת אותו ברצינות (כפי שסקיילר קיוותה שיקרה, והצטערה לגלות שבפועל זה לא הובן). הדמות הזו של סקיילר, עם השיער הבהיר והדהוי ועם הבגדים הרחבים (אל מול הטופים הקטנים והצמודים), הוא מראה שהרבה יותר מתאים לאישיות שלה. בקליפים הבאים, Final Warning ובמיוחד ב- Wear Me Out רואים המשך ישיר של הקו הזה, שבעיניי מצליח ללכוד מי היא סקיילר גריי (רמז: לא הולי ברוק) באמת : אישה עוצמתית, סקסית, עם אנרגיות אינטנסיביות יותר; מצד אחד, נראה שהיא יודעת בדיוק מי היא ומה היא רוצה, ושהיא לא מפחדת לנסות ולהשיג את זה, ומצד שני, היא חושפת את נימי נשמתה דרך השירה והכתיבה, אבל הפעם היא מראה את זה לא כחולשה אלא כעוצמה. לא עוד הולי הפגיעה והשברירית, אלא סקיילר החזקה והשורדת.
עדות מובהקת לעוצמה של סקיילר ניתן למצוא בשיר המופתי (כן! מופתי!) Final Warning, עליו אדבר בנפרד (ויש לא מעט מה לומר עליו). מבחינת התדמית, התפיסה של הקהל את סקיילר גריי נעה בין קבלה לספק. מצד אחד, היא מלאה בכישרון בלתי-מעורער, ומצד שני, היא מתלבשת אחרת ממה שרגילים לראות, במיוחד בקרב אמנים מפורסמים. סקיילר, בניגוד לברוק, לא מתביישת בגוף שלה, היא חושפת אותו (על שלל הקעקועים שעליו) בהופעות, בקליפים ובצילומים, בדרך כלל ע"י לבישת טופים צמודים עם מכנסיים גדולים ורפויים (אבל לא תמיד). מבחינה אופנתית, היא לא מפחדת לקחת סיכונים ואני אישית מעריכה את זה מאוד. יש בה משהו מאוד סקסי, מאוד עוצמתי ועם אנרגיה מינית מורגשת, אבל היא לא מצטיירת כ'זולה' או 'טראשית'. אני חושבת שזה קשור מאוד לעובדה שהיא, כסקיילר, לא לוקחת את עצמה (בעיקר מבחינה גופנית) ברצינות תהומית ומרשה לעצמה להנות קצת ולהתנסות בסגנונות לבוש שונים ובתסרוקות מגוונות (פעם אחת היא בלונדינית עם צמה ארוכה ובפעם אחרת היא עם שיער חום פשוט ומעט מדובלל; פעם אחת היא אדמונית כמו הולי ובחודש לאחר מכן, היא חוזרת לשיער השחור שאפיין אותה בתחילת דרכה כסקיילר.) לא משנה מה היא עושה, נראה שהיא ממשיכה לעניין אנשים, אשר דנים עד-אין-קץ בסגנונות הלבוש השערורייתים שלה ובשינויי השיער התכופים כאילו היה זה עניין של חיים ומוות.
ועתה הגענו לעיקר. אלבום הסטודיו השני שלה (הראשון כסקיילר גריי) יצא ב- 5.7.2013, אחרי חודשי ציפייה ארוכים, והוא מכיל 12 שירים. הוא הופק על-ידי שבעה מפיקים שונים וגם על-ידה של סקיילר (ברצועות 6,7,8,10). בין המפיקים המוכרים ניתן למצוא את אמינם (Executive Producer), אלכס דה-קיד, ו- J.R. Rotem, הישראלי-לשעבר. האלבום הוא אקלקטי מאוד ומערב סגנונות שונים, ועל- כן אין מנוס אלא להתייחס לכל שיר בנפרד. אז נתחיל? 

1. Back From the Dead- השיר הפותח את האלבום. הסגנון של השיר הוא רוק מובהק, עם נגיעות עדינות של מוזיקה אלקטרונית. הוא אהוב עליי מאוד בגלל המילים. נקודת האור בשיר היא, ללא ספק, נגינת התופים של טראוויס ברקר (בלינק 182), אחד המתופפים המוכשרים בתעשייה. בבסיסו של השיר עומדת מערכת היחסים בין סקיילר לבן-זוג מהעבר, שלדבריה 'קם מהמתים' ונזכר בקיומה שנים לאחר פרידתם. הקול שלה עדין ומתמסר, הלחן קליט אך לא מאוס, והטקסט המרגש רוקם מולנו תמונה מאוד ברורה של מפגש מחודש והתוצאות של מפגש שכזה. 
למה כן? בגלל מילות השיר היפות והקול המרגש. 
למה לא? בגלל הראפ הבינוני של Big Sean, שבעיניי לא תורם דבר לשיר.

2. Final Warning- השיר האהוב עליי באלבום. יש בו הכל: טקסט חזק, קולות עוצמתיים, אווירה סקסית ותחושה ברורה של סכנה מתקרבת. סקיילר משחקת בין שתי קצוות: מצד אחד- שומעים ביטים חזקים של תופים, ומנגד, ברקע נשמעת פריטת גיטרה עדינה; מצד אחד- סקיילר מפרטת את מסע הנקמה שהיא מתכננת לבן-זוגה שבגד בה (ומצהירה חד משמעית- "מישהו הולך להיפגע, וזה לא אני") ומנגד, הקולות העדינים שלה נשמעים שבריריים ופגיעים. השיר הזה כל-כך מבריק בעיניי, כי הוא מצליח ללכוד רגש מאוד מסוים בצורה שהיא לא פחות מאלגנטית ומתוחכמת.
יצאו לשיר הזה שני קליפים: האחד הוא קליפ לירי, אשר הדגש בו הוא על המלל שהיא שרה. זה לא רעיון חדש, יצא לי לראות כמה קליפים ליריים של אמנים שהמוזיקה שלהם היא טקסטואלית ביסודה, אבל הביצוע של סקיילר לקליפ הלירי של השיר הוא בעיניי גאונות לשמה. בהחלט רואים מי היא סקיילר כאמנית ולא רק כמוזיקאית. הפן הויזואלי מאוד בולט בקליפ הזה, מה שמתחבר לי אישית לדברים שאמרה בראיונות קודמים על התשוקה שלה לאמנות, על כל רבדיה. אחרי שרואים את הקליפ הזה, ברור מאוד שהיא שמה לב לכל הפרטים הקטנים ולא משאירה דבר ליד המקרה.
הקליפ השני מוצלח לא-פחות, ומככבים בו אלונה טל הישראלית ונואה סיגן (Noah Segan, ששיחק ב- Looper). סיגן מופיע בקליפים נוספים של סקיילר, כגון Wear Me Out ו- C'Mon Let Me Ride ואני חייבת להודות שאני אוהבת את זה. הקליפ השני מספר את הסיפור של Final Warning מנקודת מבט אחרת- לא מנקודת מבטה של בת-זוג נבגדת אשר יוצאת לנקום באהובה, אלא מנקודת מבטה של המאהבת עצמה, אשר באה לחשוף את האמת במסיבת יום הולדת משפחתית. הקליפ אפל ומסתורי בצורה שהיא, לדעתי, מאוד אמיתית. בתחילת הקליפ, רואים את סקיילר פוסעת אל מרכז הסלון, כשהיא מטונפת בבוץ ובלכלוך. בהמשך, אנחנו מגלים שאהובה ניסה לרצוח אותה כדי למנוע ממנה לספר על הרומן לאישתו, מה שלא מונע ממנה 'לקום מהמתים' ולבוא אליהם הביתה בכוונה לחשוף את האמת (ועל הדרך,להרוס את המסיבה). מה אומר, בחורה כלבבי! אפשר לשמוע את הפרשנות של סקיילר עצמה בסרטון על "מאחורי הקלעים":
בקליפ נוסף של "מאחורי הקלעים", בחסות FUSE, סקיילר מספרת על כתיבת השיר, שנחשב לאחר מהשירים ה'ישנים' באלבום. השיר למעשה נכתב באותו השבוע שנכתב Love The Way You Lie, ולמעשה מתאר את אותה מערכת יחסית הרסנית.

3. Wear Me Out- עוד שיר מצוין באלבום, אחד האהובים עליי. מבחינת הסאונד, סקיילר 'מורידה הילוך' ומתמקדת בנגינת פסנתר מעודנת ובליווי קליל של תופים. הדגש הוא על הקולות והמילים, ובצדק; המילים של השיר מתוחכמות ומספרות סיפור שאני אישית מאוד התחברתי אליו: על לגדול בסביבה מסוימת, לנסות למצוא את הקול שלך ותוך כדי ללמוד, לעיתים בדרך הקשה, מהם החיים בעצם. 
בסרטון "מאחורי הקלעים"  של הקליפ לשיר, סקיילר מדברת בדיוק על זה, ומסבירה שהשיר הזה הרבה יותר אורגני מהשירים האחרים באלבום, בכך שהוא מתאר ישירות את ילדותה, את עצם היותה נערה מרדנית, ואת החיכוכים התכופים עם הוריה. הקול של סקיילר בשיר זה נע בין קול עדין ופגיע, כמעט ילדותי, לבין קול עוצמתי, מרדני ואפילו אגרסיבי, והניגודיות הזו תואמת ישירות למילים שהיא שרה. בסרטון היא מדברת על ההשפעות המוזיקליות שלה ומתוודה: "אני תקועה עמוק בשנות ה-90". גם אני, בעיקר כי אלו היו שנים של פריחה מוזיקלית של זמרות-יוצרות מוכשרות, והיא מונה כמה מהן ככאלו שהשפיעו עליה עמוקות, הן כנערה והן כמוזיקאית. ביניהן ניתן למצוא את פיונה אפל, אלאניס מוריסט, שרה מקלאכלן וגארבג' וזה כלל לא מפתיע; באלבום ניכרת השפעתן של שתיים מהיוצרות, פיונה אפל ואלאניס מוריסט, באופנים שונים: מפיונה היא שואבת את ההשראה לכתוב בסגנון פואטי ומורכב, את הנגינה המרגשת בפסנתר ואת הקולות הנוגים; מאלאניס היא שואבת את המרדנות, הפרובוקטיביות המילולית והעוצמתיות הווקאלית (במיוחד בשירים כמו Wear Me Out ו- Pulse). לדעתי, סקיילר מגלמת בתוכה את השילוב המושלם בין שתי האישיויות, ומגדירה מחדש את מושג ה'זמרת-יוצרת' בכך שהיא מחלצת אותו מן התבנית המוכרת, שנקבעה אי-שם בשנות ה-90 ומוצתה עד תום.
4. Religion- מבחינת הסאונד, השיר הוא יחסית קליל לעומת השירים הקודמים ולמעשה מהווה תפנית באלבום אל כיוון חדש, שהוא יותר פופ מרוק, עם נגיעות של היפ-הופ ואלקטרוני. הסגנון המוזיקלי של השיר הוא שקובע למעשה את הטון של השירים האחרים, כמו Clear Blue Sky, Sunshine ו- C'Mon Let Me Ride. המילים יפות, הקצב טוב, אבל משהו קצת מתפספס. אולי זו רק אני, שאוהבת מאוד את הבלדות השקטות של סקיילר, שקצת משתעממת משירים קצביים וקליליים כמו אלו. שלא תבינו לא נכון, יש תוכן ומשמעות מאחורי המילים ("כשאתה לא יודע במה להאמין, אהיה הדת שלך, זה עולם דפוק בו אנחנו חיים, אז תן לי להיות הדת שלך") והקולות של סקיילר מצוינים, אבל משהו בהפקה מתפספס והשיר הופך להיות עוד שיר פופ לאוסף.
למה כן? כי המילים יפות.
למה לא? כי ההפקה הסבירה מקשה על השיר לרגש.

5. C'Mon Let Me Ride- שיר פופי קליל וכיפי, עם הפקה מוצלחת ואווירה ציניקנית, מהסוג המוצלח (שלצערי לא כולם מבינים אותו וחבל). בשיר מופיע אמינם, שהוא כאמור גם אחד מהמפיקים של האלבום, והליווי שלו בשיר כל-כך טוב, שכבר אי-אפשר לדמיין את השיר בלעדיו. בשיר יש דגימות מהשיר Bicycle Race מ- 1978 של להקת הרוק הבריטית Queen , עם שינויים קלים, אותם שרים סקיילר ואמינם (בנפרד). המילים של השיר מאוד מיניות, פרובוקטיביות ומפורשות, ומנגד- הציניות פשוט נשפכת החוצה וממש קשה לקחת את הדברים ברצינות (ועדיין, היו מעריצים של סקיילר שקטלו אותה בגלל השיר הזה). הקולות של סקיילר נעים בין פתיינות קלילה ולא-מזיקה, לבין מרדנות, סרקזם ומיאוס מהחברה האמריקאית הכה- טראשית, ומודל היופי המעוות שלה.
למה כן? בגלל הקלילות והחינניות של סקיילר, וההגשה הנפלאה של אמינם.
למה לא? רק אם אין לכם חוש הומור או מידה של ציניות מבורכת, ואז השיר מתפספס לגמרי
גם לשיר זה נוצרו שני קליפים- האחד הוא קליפ לירי משעשע:

על הקליפ השני, בו מופיע אמינם, כתבתי מקודם. כדאי (ומומלץ) לראות גם את הסרטונים שנוצרו עבור "מאחורי הקלעים" של עשיית הקליפ:
הנה עוד אחד, בשביל הכיף:
6. Weirdo- שיר שבעיניי נותר בגדר פוטנציאל לא ממומש. מבחינה של מסר- הוא קיים בתוך מילות השיר ("אני מסובבת ראשים בכל מקום אליו אני הולכת, אני גאה להיות פאקינג מוזרה"), אבל העיבוד לא עוזר לו להמריא וחבל. הלחן של הפזמון החוזר, יחד עם ההפקה הרגילה (והמשעממת), גורמים לשיר להימאס על האוזן די במהירות וזה כל-כך חבל בעיניי, מכיוון שהטקסט הוא לא רע. מבחינת ההגשה, הקול של סקיילר בשיר הזה מזכיר לי מעט את השירים של פינק בתחילת דרכה. מנסה לבעוט, להיות חתרני, אבל משהו לא עובד. עיבוד אחר יכול היה לקחת את השיר למחוזות אחרים.
למה כן? המילים והסיפור שהן מספרות.
למה לא? הפזמון חוזר כל-כך הרבה פעמים ובאותו האופן בדיוק, שכבר בא להעביר שיר.

7. Sunshine- אני אוהבת את השיר הזה מאוד. הוא מהווה בעיניי את ההוכחה, ששיר קליל וכיפי, כאשר הוא מוגש בצורה מוצלחת,  יכול להעביר מסר ולהיות בעל-משמעות. המילים חזקות, הלחן מצוין, הקול של סקיילר עוצמתי, ברור ומלא ביטחון, ועדיין יש בו מן המתיקות. אני שומעת אותה שרה, ומוצאת את עצמי חולמת בהקיץ על קאמפינג עם חברים, כשכל מה שאנחנו צריכים זה שמש נעימה ושמיים בהירים, בוץ במגפיים ואיזה דג על הגריל. מצד שני, אני לא אוכלת דגים, לא נועלת מגפיים, והשמש הישראלית באוגוסט היא לא פחות מגיהנום עלי-אדמות, אז על מי אני עובדת? הנה, התעוררתי. 
למה כן? בגלל המילים והאווירה הכיפית.
למה לא? רק אם אתם מתבאסים לשמוע את סקיילר מדברת על יום-כיף בטבע, ואתם תקועים עמוק בעבודה.

8. Pulse- אחד השירים האהובים עליי באלבום כולו. הוא מדבר על נושא שמוכר לכולנו- על הפעם הראשונה שאת מגלה שהאקס שלך המשיך הלאה ו'החליף' אותך במישהי אחרת. אאוץ'. בדומה לשירים אחרים, גם פה סקיילר מספרת סיפור ("שמעתי מה אמרת לכולם, כדי 'למרוח' לי את זה בפנים, שאתה כל-כך יותר מאושר, עכשיו כשהיא לקחה את מקומי") והיא עושה את זה בצורה כל-כך סקסית, שקשה שלא לרצות עוד. אם היה ספק, אחרי ששומעים את השיר הזה כבר אי-אפשר להתכחש להשפעה העמוקה שיש לאלאניס מוריסט עליה. השיר הזה מהווה מבחינתי את היורש לשיר האלמותי של אלאניס מ- 95', You Oughta Know (וחיכיתי המון שנים למועמד ראוי). שני השירים מדברים על אותו הנושא, ושתי הזמרות מגישות את המילים העוצמתיות עם אותה מידה של כעס, תסכול ועצבים, המהולים יחד בתמהיל בלתי-אפשרי של יחסי אהבה-שנאה, קנאה אל מול געגוע. אני לא יודעת את מה אני אוהבת יותר בשיר הזה- את המילים המצוינות (!!!) או את ההגשה הסקסית והבועטת של סקיילר, שהיא מבחינתי משב רוח מרענן, אחרי שכבר התרגלתי לטקסטים הרגישים והמלודיות העדינות.
למה כן? כי השיר בנוי ללא רבב- המילים, הלחן, הקולות, כלי הנגינה, העיבוד- בנויים, בעיניי, בצורה מבריקה.
למה לא? רק אם אתם לא מוכנים לשמוע קצת גסויות במוזיקה שלכם. אם לא אהבתם את אלאניס ב- You Oughta Know, לא תאהבו את סקיילר בשיר הזה.

9. Glow in the Dark- אחרי העוצמתיות של השיר הקודם, סקיילר עושה מהלך נבון מבחינה מוזיקלית ומכניסה אל תוך האלבום שיר רגוע יותר מבחינה מלודית. גם פה המילים יפות והקולות מרגשים, והאווירה האפלולית משכנעת. סקיילר נשמעת מיסתורית ומהפנטת (במיוחד בקולות הגבוהים), ובקלות אני יכולה לדמיין את עצמי שומעת את השיר בארבע לפנות בוקר. על-אף שהוא אינו אחד מהשירים הבולטים באלבום, מקומו באלבום ברור ובטוח. הוא מאזן את השיר שבא לפניו ומהווה 'חימום' לשיר שיבוא אחריו.
למה כן? בגלל הרגיעה המלודית, שהיא בעיניי הכרחית בשלב זה של האלבום.
למה לא? כי אין פה הפתעות גדולות. 

10. Beautiful Nightmare- ממשיך את הקו האפלולי והקודר של השיר הקודם, והעיבוד מזכיר לי קצת את לינקין פארק באלבום הבכורה שלהם (במיוחד את Pushing Me Away). המילים יפות,  כיאה לסקיילר, והקולות מאוד מרגשים. יש בשיר הזה פרץ של רגש שבעיניי מאוד אותנטי. אני יכולה להתחבר למילים גם מבלי שאשמע את סקיילר שרה, אבל משהו בשירה שלה נותן לשיר ערך מוסף בעיניי.
למה כן? בגלל האווירה האפלולית.
למה לא? רק אם מפריע לכם שאין פה חידוש (לינקין פארק שכללו את הטכניקה הזו עוד ב- 99'.)

11. Shit, Man!- בעיניי, הפנינה של האלבום. למה? מהסיבה הפשוטה שמדובר בסוג השירים שבחיים לא הייתי מדמיינת את סקיילר גריי שרה, והשיר הזה נחת עליי בהפתעה גמורה. השיר מדבר על הריון לא-מתוכנן, לא מסוג הנושאים שאתם שומעים אמני-פופ שרים עליהם. הדגש בשיר הוא ללא ספק המילים החזקות, ויתר הדברים נדחקים הצידה במידת-מה (אבל לא נזנחים). הלחן הוא קצבי וקליל, הקולות פשוטים (ובכך מאפשרים למילים לבלוט) והראפ של אנג'ל הייז (Angel Haze) הוא לא רע בעיקרון; אמנם לא מדובר בראפ המוצלח ביותר ששמעתי מאודי, אבל הוא לא גרוע. גם הוא מדבר על הריון לא-מתוכנן ומחשבה על הפלה, ואהבתי שהוא מהווה סוג המשך לסקיילר, ששרה פה את אחד הטקסטים הכנים שכתבה ("אתה אף פעם לא יכול להיות מוכן למשהו כזה, זה בא ומכה בך כשאתה הכי פחות מצפה לזה... עכשיו מה יקרה אם אחליט להביא את הילד הזה, להביא ילד איתך? ... מה אנחנו הולכים לעשות? שיט, בנאדם! אין לנו אפילו טבעת, ואין לנו כסף... נצטרך דירה גדולה יותר... יש לנו הרבה מה להבין..."). 
למה כן? בגלל הטקסט הלא-שגרתי ובגלל ההתחלה של השיר, בה שומעים ילדים קטנים שרים.
למה לא? רק אם אתם לא אוהבים שירי פופ בעיבודים פשוטים. 

12. Clear Blue Sky- אם הייתי צריכה להכתיר את השיר שהכי התחברתי אליו בקיץ הזה, הייתי בוחרת בשיר הזה. גם פה מדובר בשיר קצבי, עם מקצב תופים קליל והגשה כיפית, שהם בניגוד מוחלט למילים שהיא שרה. אישית, אני מאוד אוהבים כשאמנים יוצרים ניגודים והשיר הזה אינו שונה; סקיילר גרה על לעזוב סביבה מוכרת אך פוגענית ולצאת לדרך חדשה ("לא רוצה להישאר פה יותר, כל יום יורד פה גשם, תחת שמיים כחולים ובהירים... ולמרות שעכשיו קיץ, כל מה שאני שומעת זה רעמים, תחת שמיים כחולים ובהירים..."). השורה האהובה עליי בשיר, שמהווה בעיניי את התמצית של האלבום כולו, היא "לשם שינוי אני אשים את עצמי בראש סדר העדיפויות..." ואפשר לראות שסקיילר גריי באמת עושה מה שבראש שלה ולא 'דופקת' חשבון לאף אחד, מה שהולי ברוק בחיים לא היתה יכולה לעשות.
למה כן? בגלל המילים!
למה לא? רק אם קשה לכם לזהות את הניגודיות (ואז מדובר בעוד שיר פופ לאוסף).

13. Tower- נקרא גם Don't Look Down, שהוא כידוע, שם האלבום. השיר הזה למעשה לוקח אותנו לחלק האחרון של האלבום, של שירים יותר מלודיים שהדגש בהם הוא לעורר את הרגש (שיא הרגש באלבום מגיע בשיר האחרון שלו). השיר הנוכחי יותר רגוע מהשירים שקדמו לו, במידה כזו שהוא אינו מרגיש כשיר קצבי (על-אף שיש בו תופים). בשיר, סקיילר מדברת אל אהובה-לשעבר, שעזב אותה ואת העיירה הקטנה בה גדלו, כדי לעבור לדברים גדולים ומבטיחים יותר. כשהיא שרה את המילים, אני מרגישה לרגע מציצנית, כי היא מאפשרת לנו מבט מאוד אינטימי אל רגע לא-קל בחייה. היא שרה: "אתה לא צריך לשקר ולומר שתנסה לשמור על הקשר מרחוק... רק תשאיר אותי כאן הלילה, בעודי מסתכלת עלייך הולך ומטפס אל ראש השאיפות שלך... אתה נמצא גבוה על מגדל, אל תסתכל למטה, אני אהיה בסדר כאן על האדמה, ואתה יכול להתקשר לומר 'היי' מפעם לפעם, כשלא תהיה כבר שלי...תמיד ידעתי שאתה תלך אחרי החלומות הגדולים שלך, אבל לא ידעתי שהחלומות שלך מעולם לא כללו אותי...")
למה כן? כי אני לא מכירה שירים שמדברים בצורה כזו כנה על רגע כזה מחורבן בחיים, בו אתה מבין שלא משנה מה תעשה, בחיים לא תהיה מספיק טוב בשביל אותו האדם שאתה אוהב כל-כך.
למה לא? אם אין לכם חיבור חזק למילים, השיר הזה יכול לגמרי להתפספס.

13.  White Suburban- השיר שחותם את האלבום. שיר שקט, מלא פאתוס, בו סקיילר שרה בשיא הרגש. העיבוד מעודן (רק סקיילר והפסנתר) והוא מזכיר מאוד את פיונה אפל ב- Never is a Promise מאלבום הבכורה האלמותי שלה, Tidal. הקול של סקיילר לעיתים נשבר, מה שמגביר את העוצמה של השיר ומראה את גריי בשיא הפגיעות שלה. היא שרה לאהוב-נעוריה שיר שהוא, בעיניי, אחד השירים העצובים שלה. הטקסט הוא כל-כך עוצמתי ("הכרתי אותך בעבר, לקח לי חיים שלמים לשכוח... ולמרות שמאז כבר המשכתי הלאה, וכבר הייתי מאוהבת כמה פעמים, יש בי עדיין את החלק הזה, שלא מסוגל לשחרר אותך... הפעם הראשונה לא תקרה שוב..."), שהלחן משלים אותו ומביאה את הזמרת לשיא חדש של כנות, שלא שמעתי באף שיר שלה לפני-כן. אני לא יכולה לחשוב על שיר איכותי יותר לחתום את האלבום. הוא מדבר על נושא שכולנו מכירים, על אהבה ראשונה והחיים שאחריה, אבל סקיילר גריי מצליחה להביא אל הנייר (אחר-כך אל הפסנתר ולבסוף- אלינו) קשת של רגשות שרובנו אפילו לא מסוגלים להתחיל לתאר במילים. אחד השירים היפים ששמעתי.
למה כן? כי יש בשיר הזה רגש טהור ואותנטי, שקשה למצוא היום במוזיקה.
למה לא? רק אם אתם נטולי רגשות לחלוטין.



לסיכום, מאותה הופעה בלתי-נשכחת בגראמי, סקיילר גריי סומנה כ"הבטחה הגדולה" במוזיקה, ורבים חיכו לשמוע את אלבום הבכורה שלה כסקיילר גריי. לדעתי, היא מממשת את ההבטחה ומגישה לנו אלבום אקלקטי ומעניין, בו היא משחקת עם מגוון של סגנונות מוזיקה, עיבודים וצורות הגשה. החוט המקשר בין השירים הוא יכולת הכתיבה המיוחדת שלה, באמצעותה היא מספרת לנו סיפורים מחייה ונותנת לנו צוהר למי שהיא כאישה וכמוזיקאית. אני מאמינה שזוהי רק ההתחלה עבור סקיילר, ושבמהלך הקריירה שלה היא עוד תמשיך להתפתח עד שתמצא את מקומה ואת זהותה כאמנית, וניצנים לכך ניתן לראות כבר באלבום הנוכחי. אין ספק שעם כישרון כתיבה כמו שלה ויכולת ווקאלית מרשימה, היא אינה One Trick Pony;  היא תמשיך להפתיע אותנו עם הזמן והניסיון, ולדעתי תהפוך להיות אחת מהמוזיקאים החשובים והמשפיעים בדורה.

הערה: כל התמונות לקוחות מהאתר הרשמי של סקיילר גריי- http://www.skylargreymusic.com/#!news 

2 comments:

  1. וואו!!! אחד הפוסטים המרשימים שקראתי לאחרונה. וואו. תודה. ממש מחקר מעמיק ויפה. תודה

    השבמחק
  2. תודה ענקית יונית יקרה!
    את מוזמנת להיכנס לדף של "גחליליות" בפייסבוק ולהתעדכן לגבי ביקורות נוספות, הופעות וכמובן עדכונים לגבי המגזין עצמו.
    https://www.facebook.com/FirefliesMagazine

    רעות

    השבמחק