מאז שנה א' באוניברסיטה (אי-שם ב-2008), כשלמדנו על האמנות של בני המאיה, חיכיתי בציפייה לתאריך ה- 20.12.2012. "העולם כפי שאנחנו מכירים אותו הולך להיכחד", אמרה אז המרצה התיאטרלית, ואני זוכרת היטב איך הגבתי בחיוך מבויש, שקט, לנוכח דבריה, תוך כדי הרהור על מה אעשה באותו היום, שנראה לי אז כה רחוק. אחרים הגיבו בגיחוך, ומישהו מהשורה האחרונה צעק בהתרסה "ברוך שפטרנו!" וגרר אחריו גל של צחוק משחרר. זה היה אז. והנה אנחנו היום.
את "יום סוף העולם" העברתי בביתי, עדיין חולה משפעת עיקשת שמסרבת להיעלם (זו, אגב, הסיבה מדוע נעלמתי לאחרונה). כשהעולם געש לו בחוץ, עם רוחות חזקות וברד מפתיע, אני נשארתי בבית, עם מוזיקה נעימה, אוכל מנחם והרבה יצירה. בישלתי ארוחת צהריים מושלמת, ציירתי וכתבתי, ובערב החלטתי להכין קינוח מפנק- פונדנט ריבת חלב עם גרידת לימון- שהיה כה שערורייתי במתיקותו וטעים-להחריד, שהוא גרם ל"ערב סוף העולם" להיות הרבה יותר מהנה מהמשוער.
את "יום סוף העולם" העברתי בביתי, עדיין חולה משפעת עיקשת שמסרבת להיעלם (זו, אגב, הסיבה מדוע נעלמתי לאחרונה). כשהעולם געש לו בחוץ, עם רוחות חזקות וברד מפתיע, אני נשארתי בבית, עם מוזיקה נעימה, אוכל מנחם והרבה יצירה. בישלתי ארוחת צהריים מושלמת, ציירתי וכתבתי, ובערב החלטתי להכין קינוח מפנק- פונדנט ריבת חלב עם גרידת לימון- שהיה כה שערורייתי במתיקותו וטעים-להחריד, שהוא גרם ל"ערב סוף העולם" להיות הרבה יותר מהנה מהמשוער.
בכנות, איני יודעת מה יהיה מחר והאם היום היה היום האחרון עלי-אדמות.
בין אם יש במיתוס עתיק-היומין מעט מן האמת ובין אם מדובר בשטות גמורה- אני יכולה
רק לקוות שהפוסט הנוכחי לא היה גם הפוסט האחרון בבלוג, מכיוון שיש עוד הרבה על מה
לכתוב, ועוד יותר הרבה דברים ליצור, לצלם, לצייר...
אני עדיין מרגישה שיש עוד פוסטים נהדרים שרק מחכים להזדמנות להיכתב, ושהטוב עוד לפנינו.
מקווה שעבר על כולכם "יום-סוף-עולם" שמח וניפגש בפוסט
הבא,אני עדיין מרגישה שיש עוד פוסטים נהדרים שרק מחכים להזדמנות להיכתב, ושהטוב עוד לפנינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה