My Notebook Collection

מאז שאני ילדה, אני כותבת למגירה שירים, סיפורים ואפילו מחזה (לא-גמור) אחד. העדות המוקדמת ביותר שמצאתי לכתיבת יומן (באנגלית: Journal) היא בכיתה ג' (ולא הפסקתי מאז), אבל זכורים לי יומנים קדומים יותר שהלכו לאיבוד עם השנים. ככל שבגרתי, הכתיבה הפכה להיות אחד מהאספקטים החשובים של חיי. היא מאפשרת לי לבטא את עצמי באופן אחר מציור. היא מאפשרת למחשבות שלי להיות נהירות יותר, היא מפשטת עבורי מחשבות מורכבות ובעיקר מאפשרת לי לתעד הלך-רוח ובכך משמרת את התמצית של כל תקופה שאני עוברת בחיי. עם השנים, יצא לי לכתוב בכל מיני מקומות מוזרים (תוך כדי הליכה, בהמתנה בתור בקופת-חולים וכו') ועל חומרים שונים (על מפיות בבית-קפה, על קבלות ישנות שמצאתי בתיק וכו') אבל הכי אהבתי לכתוב על מחברת חומה פשוטה, כאשר אני על האוטובוס בדרכי לאיפשהו. מאז שיש לי אוטו, זה כמעט ולא קורה יותר. ועם זאת, אני ממשיכה לכתוב: בבית, במהלך יום סידורים בחוץ, וגם פה- בבלוג. אני עדיין שומרת אמונים למחברות החומות הפשוטות ומנסה לכתוב כמעט בכל יום. מכל הדברים היצירתיים שאני עושה, כתיבה היתה ונותרה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם כולו.

לפני כמה חודשים, לקחתי מבית הוריי אל דירתי ברמת-גן, את כל המחברות והיומנים שאי-פעם כתבתי, אשר היו מאוכסנים עמוק בבוידעם במשך כמה שנים טובות. היום הם מאוכסנים בחדר-האהוב-עליי (חדר-הארונות המאולתר שלי) בקופסאות על גבי קופסאות. אתמול, בעת שיטוט זריז בעזריאלי, מצאתי כמה מחברות חדשות ומדהימות:

כמובן שלא התאפקתי וקניתי את כולן. הייתי חייבת להוסיף אותן לאוסף המחברות שלי. יש לי הרבה אוספים (נעליים, לקים, תיקים) אבל לאף אחד מהאוספים הללו אין לי ערך סנטימנטלי. לאוסף המחברות שלי, מנגד, יש לי הרבה רגשות, רובם מעורבים: מצד אחד, אני אוהבת מחברות מעוצבות ואוספת אותן מכל מקום שבו אני נמצאת (בין אם זה מאיזו חנות בסמטה צדדית באיטליה ובין אם זה מ'קרביץ' בתל-אביב) ומצד שני, אני תמיד חוששת להתחיל לכתוב בהן; הן כל-כך יפות, שלכתוב בהן תמיד מרגיש לי כאילו אני הורסת אותן (וזה לא משנה בעיניי כמה יפה הכתב שלי...). עם זאת, זה לא מונע ממני לכתוב במחברות הללו. עובדתית כתבתי כמעט בכל מחברת באוסף שלי, בין אם זה משפט או דפים מלאים. אין לי חשיבות גדולה לכרונולוגיה ואני כותבת בכל הזדמנות שנקרית לדרכי ופשוט מציינת בצד את התאריך. 

יש הרבה מחברות שבהן אני משלבת שתי אהבות גדולות שלי: ציור (עפרונות רישום וצבעי מים) וקולאז', אל תוך המחברת, לרוב לצד שירים שאני כותבת. בעבר כתבתי שירים באנגלית ויש לי כ-20 מחברות מגילאים 16-17 שמלאות רק בשירים באנגלית שכתבתי (וחלק הלחנתי), אבל היום אני כותבת בעיקר בעברית. השירה שלי הולכת ומשתנה ככל שהזמן עובר, הופכת יותר לפואמות ופחות לשירים 'ברי-הלחנה' (כך לפחות מעיד בעלי הפסנתרן, אשר ממורמר תמידית על כך שקשה להלחין את השירים שלי). השירה, בניגוד לכתיבת יומן, היא מאוד לא יציבה בחיי. אני יכולה לכתוב עשרים שירים ביום אחד, ואחר-כך לא לכתוב אף לא שיר אחד במשך שנה שלמה.  אני כותבת בדרך כלל בעט שחור (Pilot G-Tec- C-4, 0.4 ו- Faber Castell Ecco Pigment 0.1 הם האהובים עליי) ואף פעם לא מוחקת את מה שכתבתי.

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, אני אוהבת לחזור אחורה, לכתיבה הישנה והטובה, ואני מאמינה שאמשיך לכתוב יומנים כל-זמן שאמשיך לנשום. כמעריצה-מושבעת של לאונרדו דה-וינצ'י (אולי האדם המופלא ביותר שאי-פעם חי על פני האדמה), אני מקשיבה למאסטר שלי ומשתדלת לקחת איתי מחברת לכל מקום אליו אני הולכת. כמובן שהמחברות שלי לא קרובות להיות יצירתיות כמו אלו של לאונרדו, אבל הוא מהווה עבורי השראה עצומה. לאונרדו נשא איתו באופן קבוע מחברת, כדי שיוכל לכתוב כל מחשבה ברגע שעלתה לרוחו. הוא כתב הגיגים פילוסופיים, רעיונות להמצאות טכנולוגיות, תכניות הנדסיות, בדיחות קטנות, הערות לגבי אנשים מלומדים שהעריץ, ענייני כספים (למשל: הזמנות של יצירות אמנות והעלות של החומרים הכרוכים בכך), מסות בנוגע לאנטומיה ובוטניקה ואנקדוטות תרבותיות (המהוות עדויות חשובות לתקופה בה חי) והכל לצד רישומים מרהיבים בעלי חשיבות עצומה, לא רק מבחינה אמנותית, טכנולוגית והיסטורית, אלא מבחינה אישית. יותר מכל, המחברות מעידות על היותו אדם סקרן בצורה יוצאת דופן, גאון שהקדים את זמנו במאות שנים בכל כך הרבה אופנים. כיום מצויים בארכיונים כ-7000 עמודים, ורוב החוקרים מעריכים שהם מהווים כמחצית ממספר הדפים שהוריש בצוואתו לפרנצ'סקו מלצי. הידעתם שבנובמבר 1994, רכש ביל גייטס 18 דפים מכתב היד של לאונרדו, תמורת 30.8 מליון דולר? 

את ההערות ביומנים של לאונרדו נהג לכתוב במהופך (כתב ראי), דבר לא שגרתי באותם ימים (וגם לא בימנו). יש חוקרים שטוענים שבחר לכתוב כך מכיוון שרצה לשמור על פרטיותו, ואחרים מסבירים שזו צורת כתיבה נוחה לאיטר (שמאלי). מגיל 14 אני כותבת בכתב ראי, אחד הדברים היותר מהנים שלימדתי את עצמי לעשות (השני ברשימה: לקרוא שפתיים). אני כותבת בכתב ראי בעברית, אנגלית ואפילו בערבית (למרות שלא ניסיתי לכתוב בערבית מאז שיעורי ערבית בתיכון). אני שמאלית בעצמי ועל-כן, אני יכולה להעיד ממקור ראשון שזה די קל ונוח. הרבה שירים שלי כתבתי במהופך ולפעמים דפים שלמים. ממליצה לכולכם לנסות!

כפי שכבר הבנתם, לאונרדו דה-וינצ'י מהווה חלק גדול מחיי, הרוחניים והאמנותיים לפחות. באוניברסיטה השתדלתי לכתוב עליו כמה שיכולתי, ואחת העבודות שכתבתי עליו עסקה בניתוח פסיכואנליטי של זיגמונד פרויד את לאונרדו דה-וינצ'י, נושא מרתק לכל הדעות. אני מאמינה שאפרסם כאן, בדף האמנות בבלוג, את עיקרי הדברים. עד שזה יקרה, אני ממליצה לכל אחת ואחד מכם לשאוב מעט מהחשיבה הגאונית של לאונרדו ולנסות לכתוב במחברת, גם אם זה משפט אחד בכל יום. אין לי ספק שזו חוויה מיוחדת במינה שתגרום לכם להתפתח לא רק מבחינה אישית אלא גם מבחינה אמנותית. לסיום, הנה הצצה לחלק מהמחברות באוסף שלי:

                                                            (לחצו על התמונה להגדלה)

מימין לשמאל: שורה ראשונה (תמונות 1-4): מחברות מתל-אביב, שורה שנייה, השני מימין: מחברת ממוזיאון פיקאסו בברצלונה, השלישי מימין: מחברת באחד המושבים בארץ. שורה שלישית: מחברות מאיטליה. שורה רביעית: מחברת מיישוב בצפון תאילנד, מחברת-אופנה מברצלונה, מחברות דקות מדרום תאילנד, שורה חמישית: פנקסים קטנים מאופיס דיפו, מחברות של מיכל נגרין, מחברות ופנקסים מאופיס דיפו בסניפים שונים בארץ.